יום שישי, 27 באפריל 2012

1,2,3 מטפחת על הראש



את טרנד המטפחות שחזר לחיינו בסערה בעיקר מכיוון זמרות ואייקוני אופנה כאיימי ויינהאוס ז"ל ואפרת גוש המקומית ניתן להגדיר כטרנד על-זמני, הוא היה שם תמיד: בשנות ה20, ה50, ה60, וה80, אלה הזכורות לנו לטובה מבחינה אופנתית ואלו שקצת פחות.    

  טרנד זה אצר בתוכו תמיד דימויים קונטרוברסלים ורבי כוח של מעמד ושל נשיות , מצד אחד מטפחת על הראש יכולה לרפרר לדמותה של  עקרת הבית או האישה הקטנה ו"הבובתית" שניתן היה למצוא בכל פרבר אמריקאי מצוי, ומצד שני היא מופיעה בפוסטר הידוע 'Rosie the riveter' שהוא סמל הפמניזם.                                 
  
על השינויים במשמעותה של המטפחת כסמל אפשר ללמוד דרך התבוננות בשימושיה בתרבות האפרו-אמריקאית:   


בתק' העבדות למשל, המטפחת סייעה לסמן את נחיתותם של העבדים ולהבדילם מאדוניהם הלבנים בעלי הכח, ואילו היום היא מתפקדת כסמל גאווה של הקהילה האפרו אמריקאית באותה תקופה טראומטית, שלה היה תפקיד משמעותי וחשוב בעיצוב זהותם.


המטפחת מושכת את המבט כלפי מעלה

קשירה "לבנה", קשירה "שחורה" 

הסגנון ה"שחור" של קשירת המטפחת לעומת סגנון הקשירה שנחשב "לבן" ושנועד להדגיש את הפנים היפות והעדינות של האישה, מטרתו למשוך את מבט המתבונן כלפי מעלה, כך מתפקדת המטפחת בסגנון השחור כמעין כתר מלכותי שמשדר גאווה.  

קשירה זו אף מתכתבת עם השיער האפרו-אמריקאי שצומח גם הוא כלפי מעלה,צורתה הקיצונית ביותר של קשירה זו מכונה ה"טורבן",קשירה שהפכה לסמל המסחרי של אריקה באדו שסגנונה המוזיקלי, כמו גם זה של גוש ווינהאוס ,מושפע רבות מסגנונות מוזיקליים שמקורם בתרבות האפרו-אמריקאית(ג'אז,סול, רית'ם אנד בלוז ועוד) 
המטפחת מדגישה את הפנים היפות -בטי דרייפר 'מד מן'
ב1735 בדרום קרוליינה נכתב "קוד לבוש העבדים" שעיגן בחוק את המטפחת כחלק מ"מדי העבדים".

מעבר לתפקידה של המטפחת כסממן לנחיתות העבדים היה לה תפקיד נוסף פרקטי ואסתטי:  היא סייעה להם לסחוב דברים כבדים על הראש מבלי להיפצע, הגנה על ראשם של העבדים שעבדו שעות רבות בשמש היוקדת, ומאחר ולא היה להם זמן פנוי לטיפוח שיערם ה"לא יצוגי",או "צמר" כפי שכינו אותו האדונים הלבנים, הנשים היו מגלגלות את שיערן סביב ענפי כותנה ועוטפות אותו במטפחת, כך הן היו שומרות על ניקיונו במהלך השבוע, עד ליום ראשון בו היו העבדים מתנקים ומתארגנים בטיקסיות ובהתלהבות : מסרקים זה לזה את השיער,ומסדרים אותו היטב לקראת ההליכה החגיגית לכנסיה.
 

'המאמא השחורה' 

 בשנים של מלחמת האזרחים,נוצרה בפולקלור דמות סטיראוטיפית של 'המאמא השחורה'-אומנת נאמנה ואימהית שתפקדה כחלק מבניית אשלית ה Happy Slave שניסו ליצור הדרומיים מול הצפוניים שהאשימו אותם בחוסר אנושיות בשל היותם בעלי עבדים. 
  


דמות ה Happy Slave היא דמות של עבד השמח בהיותו עבד ונאמן למשפחה הלבנה יותר משהוא נאמן למשפחתו ולקהילתו שלו.  דמות זו מופיעה בלא מעט סרטים ובניהם "הולדת אומה" של ד.גריפית מ1915,שיש האומרים שהביא לעלייתם מחדש של "הקו קלאקס קלאן".




Aunt Jemimah

כשמה,ה'מאמא' המיתולוגית היתה 'האמא של הבית', זו שהבינה בטיפול בילדים, בכביסה, בבישול ובניקיון ולכן היא הופיעה ומופיעה עד היום בפרסום מוצרי ניקוי ובישול כמו למשל אבקת הפנקייק המפורסמת 'Aunt Jemimah' .  

דימוי המאמא אף סייע להצדיק את האפליה המקצועית של נשים שחורות בכך שבעצם הצהיר שהאישה השחורה "מיועדת" לעבודות הבית בלבד.














לוהטת,לוהטת מידי
 מחקרים טוענים שדמות ה'מאמא' של ימי העבדות כפי שהיא מתוארת בפולקלור, לא היתה ולא נבראה. ובייחוד לא באותם ימים שקדמו למלחמת האזרחים 
ראשית רק משפחות עשירות מאוד יכלו להרשות לעצמם להחזיק עבדי בית בנוסף לעבדי השדה  ולכן אם היו "מאמות" ניתן היה למצוא אותם רק אצל העשירים ביותר. 
גם כאשר הן היו, הן לא נראו כפי שמתאר אותן הפולקלור:
שחורות מאוד,שמנות,מכוערת,מבוגרות ודתיות אדוקות שלא אכפת להן מהופעתן.   אלא להיפך, ה'מאמות' האמיתיות היו בדרך כלל  מעורבות- בעלות עור בהיר יחסית, רזות (הן לא קיבלו הרבה אוכל), וצעירות (רק 10% מהנשים שעבדו כעבדים חיו מעל גיל 50).
  
לשאלה למה דמות ה'מאמא' נוצרה כך, עונים המחקרים שבאותה תקופה אונס וניצול מיני של הנשים השחורות היה דבר שבשגרה, ודמות המאמא נועדה בעצם לספר שקר גדול והוא שגברים לבנים לא ראו בנשים השחורות אובייקט מיני,  לכן הם ייצרו דמות פיקטיבית שאף אדם הגון לכאורה לא היה בוחר בה, בטח שלא על פני אישתו, מה ששמר על האישה הלבנה והמשפחה בטוחים . 



אחינועם












                             
הפקה,צילום וסגנון: אחינועם פישר 
דוגמנית: שירה פטינקין
מתוך עבודת הסמינר שלי " תולדות הלבוש מימי העבדים ועד ההיפ הופ"



                                     

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה